מספר חוקים מרכזיים ו תקנות מגדירים ומעגנים את הזכויות הרפואיות בישראל:
כל אזרח ותושב במדינת ישראל זכאי באופן אוניברסלי לזכויות רפואיות, בלי קשר למעמדו הסוציו-אקונומי, דתו, גזעו או מינו. הזכות לבריאות נתפסת כזכות יסוד, המוקנית לכל אדם כחלק מהיותו חבר בחברה. גם מי שאינם אזרחים או תושבים קבועים עשויים להיות זכאים לשירותי בריאות מסוימים, בהתאם לתנאים ולקריטריונים שנקבעו בחוק ובנהלים. לדוגמה, תיירים זכאים לשירותי בריאות דחופים, ועובדים זרים עשויים להיות זכאים לשירותי בריאות במסגרת הסכמים בילטרליים או חובת מעסיק.
ברוב המקרים, הדרך הראשונית למימוש זכויות רפואיות היא באמצעות פנייה ישירה אל הגורם הרפואי הרלוונטי. זה יכול להיות רופא המשפחה בקופת החולים, רופא מומחה, צוות בית חולים, מרפאה או כל מוסד רפואי אחר המספק את השירות הנדרש. בעת הפנייה, יש להציג את הצורך הרפואי ולבקש את השירות או הטיפול לו זכאי המטופל. חשוב להיות ברור ומפורט בתיאור הבעיה הרפואית ובבקשה, ולשאול שאלות כדי להבין את ההליך הטיפולי ואת הזכויות הנלוות אליו.
בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.
רשלנות רפואית מתרחשת כאשר צוות רפואי חורג מסטנדרט הטיפול המקובל וגורם בכך נזק למטופל. במקרים כאלה, עשויה לקום למטופל או לבני משפחתו הזכות להגיש תביעת פיצויים בגין הנזקים שנגרמו. הוכחת רשלנות רפואית היא לרוב מורכבת ודורשת חוות דעת רפואיות מומחים וייצוג משפטי מקצועי.